החלטה בתיק בש"פ 2942/13

1.        בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.2.2013 (מ"ת 11502-12-12, סגן הנשיאה א' יעקב), שדחה בקשה לעיון חוזר מטעם העורר, והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.        כנגד העורר ואדם נוסף (להלן: השותף) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ניסיון לשוד מזוין לפי סעיף 403 סיפא בצירוף עם סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977 וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק זה. על-פי המיוחס להם בכתב האישום, העורר ושותפו תכננו לשדוד את פדיונה היומי של חנות ספורט בראשון לציון, תוך שימוש בנשק שהוחזק על ידי השותף מתוקף עבודתו כמאבטח. השניים נסעו באוטובוס מבת ים לראשון לציון, חבשו, על פי הנטען, כובעי גרב שבהם הצטיידו מבעוד מועד ונכנסו לחנות כשהם רעולי פנים. בשלב זה שלף השותף את נשקו, כיוון אותו לעבר בעל החנות ששהה במקום (להלן: המתלונן) והכריז שמדובר בשוד. העורר, שעמד בסמוך, אמר גם הוא "תן את הכסף". במקביל, השותף דחף את המתלונן לכיוון הקופה, ומשזה נפל על הרצפה בעט בו העורר בכתפו. המתלונן, בעודו שוכב על הרצפה, ניסה להוציא את הנשק מידו של השותף, ולמאמציו הצטרף גם בן גרופי, אחד משני המוכרים ששהו באות עת בחנות (להלן: גרופי). בסופו של דבר הצליחו השניים להוציא את השותף מהחנות, לפרוק אותו מנשקו ולאחוז בו עד להגעת כוחות המשטרה. במקביל, כך נטען בכתב האישום, ניסה העורר להימלט, אולם לקוח ששהה במקום, בנימין רצון (להלן: רצון), רדף אחריו, השיגו ואחז בו עד להגעת כוחות המשטרה.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר ושותפו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען כי בידי המשיבה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם במיוחס להם, לרבות הודייתם במשטרה, הודעותיהם של המתלונן ושל יתר עדי הראיה שנכחו במקום, עימותים שנערכו בין הנאשמים לבין המתלונן ודו"חות הפעולה של השוטרים אשר עצרו את הנאשמים בזירת האירוע. במעמד הדיון ביום 13.12.2012 הסכימו שני הנאשמים לקיומן של ראיות לכאורה, והדיון בעניינם נדחה עד לקבלת תסקיר מעצר.

4.        מהתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא עלה שלעורר, רווק כבן 22 אשר עובר למעצרו התגורר בבית הוריו בבת ים, הרשעה קודמת אחת מבית המשפט לנוער בגין עבירות רכוש ואלימות. שירות המבחן התרשם כי מדובר בצעיר חסר בשלות וחסר מודעות עצמית, אשר נוטה להסביר את המתרחש בחייו באמצעות התייחסות לגורמים הנכפים עליו (כגון האלכוהול ששתה, לדבריו, עובר לניסיון השוד), ומתקשה לראות את עצמו כאחראי לבחירותיו. רמת הסיכון הנשקפת מהעורר להישנות מעורבות בהתנהגות אלימה הוערכה כגבוהה, ואילו תוצאותיה הצפויות של התנהגות כזו הוערכו בדרגת חומרה בינונית-גבוהה. שירות המבחן בחן את חלופת המעצר שהציע העורר, במתכונת של מעצר בית בפיקוח הוריו, אך סבר שזו אינה הולמת את הסיכון הנשקף ממנו, בהתחשב בחוסר המודעות של ההורים לקשייו של העורר ולחומרת מצבו, ביחסם הפאסיבי לנושא ובעובדה שהם אינם מהווים עבור העורר דמויות סמכותיות ומכוונות. שירות המבחן הוסיף וציין כי ניתן יהיה לשקול את שחרורו של העורר לחלופה ביתית רק אם יוצגו מפקחים סמכותיים ודומיננטיים וייעשה שימוש באיזוק אלקטרוני.

5.        בהתחשב באמור בתסקיר המעצר ולנוכח הערותיו של בית המשפט קמא בדיון שהתקיים ביום 9.1.2013, הסכים בא-כוחו של העורר למעצר עד תום ההליכים, תוך שמירת הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר אם יעלה בידי העורר לגבש חלופת מעצר חדשה והולמת יותר. בד בבד, שותפו של העורר שוחרר לחלופת מעצר במתכונת של מעצר בית, בהמלצת שירות המבחן ובהסכמת המשיבה.

6.        בהתאם למוסכם, ביום 5.2.2013 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים, ועניינו הופנה לשירות המבחן, אשר בחן את חלופת המעצר החדשה שהציע. חלופה זו התבססה אף היא על מעצר בית בבית הוריו של העורר, בדומה לחלופה שנפסלה, אך זו הפעם בפיקוח אח בוגר וידידת משפחה. שירות המבחן התרשם מרצונם של המפקחים המוצעים לסייע לעורר, אך העריך כי אף הם יתקשו להוות גורמים מציבי גבול עבורו, ועל כן לא המליץ לשחררו לחלופה המוצעת. נוכח עמדתו של שירות המבחן, בית המשפט קמא דחה ביום 27.2.2013 אף את הבקשה לעיון חוזר, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הערר

7.        עובר להגשת הערר החליף העורר את ייצוגו המשפטי. בא-כוחו דהיום טוען כי לא היה מקום להסכים לקיומן של ראיות לכאורה, וכי בית המשפט קמא שגה בכך שהסתמך על הסכמתו של העורר בעניין זה. לטענת בא-כוחו של העורר, חומר החקירה מלמד כי העורר אכן הצטרף לשותפו שנכנס לפניו לחנות, אך לא עולה ממנו שהעורר היה שותף לתכנון המעשה. לתמיכה בטענתו זו, מצביע בא-כוח העורר על דברים שאמר מרשו בהודעותיו במשטרה ובמהלך העימות שנערך בינו לבין השותף. מדברים אלה ניתן להבין, לשיטתו, כי העורר לא היה מודע לתכנית השוד שהגה שותפו ואף לא לכך שנשא אקדח, וכי נכנס אחריו לחנות "סתם כך", משום שהתבקש לסייע לו, ומבלי להבין שבמקום עומד להתבצע שוד. בהמשך לכך, בא-כוח העורר מצביע על דברים שאמר השותף בחקירתו, מהם עולה שלא סיפר לעורר על כך שהצטייד באקדח, וכי השניים לא תיאמו את פעולותיהם בטרם נכנסו לחנות. במהלך הדיון שהתנהל בפניי הוסיף העורר והצביע גם על כך ששניים מהעדים שנכחו במקום ייחסו את אמירת המילים "זה שוד" לשותף בלבד, לעומת עד אחד שייחס אותה גם לעורר.

8.        בכל הנוגע לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, טענתו המרכזית של בא-כוחו היא טענת אפליה: לדבריו, אין הצדקה לכך שהשותף, אשר חלקו באירועים היה דומיננטי בהרבה, שוחרר למעצר בית - שאף אינו כולל איזוק אלקטרוני - בעת שהעורר נתון במעצר עד תום ההליכים. עוד טוען בא-כוחו של העורר שהיה מקום לייחס משקל לעובדה שהעורר היה נתון בעברו במעצר בית מלא במשך כ-11 חודשים בפיקוח הוריו ובכך הוכיח כי ניתן לתת בו אמון, וכן לכך שהוא עבד במשך כשנתיים באופן מסודר, כך שהאירוע נשוא כתב האישום מהווה, לפי הנטען, תקרית חריגה שאינה מאפיינת את אורח חייו.

9.        בדיון שהתקיים בפני טענה באת-כוח המשיבה כי יש לדחות את הערר על הסף, מן הטעם שלא הוגש בתוך מסגרת הזמנים הקבועה לכך בסעיף 53(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). לגופו של עניין, טענה באת-כוח המשיבה כי אין מקום לפתוח מחדש את הדיון בשאלת הראיות לכאורה, לאחר שהעורר כבר נתן את הסכמתו בעניין. בכל הנוגע לחלופת מעצר, באת-כוח המשיבה לא הכחישה כי חלקו של העורר בפרשה היה פחות מזה של שותפו, אך טענה כי לא ניתן לבסס את שחרורו לחלופה על שיקול זה לבדו. היא הוסיפה והצביעה על מספר שיקולים אשר מצדיקים, לשיטתה, את ההבחנה בין העורר לבין שותפו: ראשית, העובדה שעברו הפלילי של השותף נקי, בעוד שלעורר הרשעה קודמת בעברו; שנית, העובדה שבעניינו של השותף ניתנה המלצה חיובית של שירות המבחן; ושלישית, העובדה שהשותף היטיב מן העורר לשתף פעולה בחקירתו במשטרה.

דיון והכרעה

10.      אקדים ואומר כי לא מצאתי לנכון לדחות את הערר על הסף. מבלי להביע עמדה כללית באשר לטעמים שעשויים להצדיק מתן ארכה להגשת ערר מעבר למועד הנקוב לכך בחוק המעצרים, אני סבורה שנסיבות המקרה הצדיקו את שמיעת הערר לגופו. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, באתי אף לכלל מסקנה כי דינו להתקבל.

11.      לא מצאתי מקום לקבל את טענותיו של בא-כוח העורר בכל הנוגע לתשתית הראייתית. אכן, מעת שניתנה הסכמת העורר לקיומן של ראיות לכאורה אין מקום, בהיעדר שינוי נסיבות המצדיק זאת, לאפשר חזרה מן ההסכמה הדיונית ולפתוח את הדיון מחדש (ראו: בש"פ 8178/09 מדינת ישראל נ' אלמליח, בפס' 22 (28.10.2009)).

12.      לעומת זאת, מצאתי טעם בטענות שהתמקדו בהשוואה בין העורר לבין שותפו. עיון בתשתית הראייתית המוסכמת מעלה כי מבין שני המעורבים בפרשה, היה חלקו של העורר דומיננטי פחות. המשיבה אינה חולקת על כך אף היא, אך סבורה שטעמים אחרים מצדיקים בכל זאת את המשך מעצרו. לאחר שבחנתי את הדברים, עמדתי שונה. הטעמים שעליהם הצביעה באת-כוח המשיבה אינם מצדיקים אבחנה כה חריפה בין שני הנאשמים, כך שהאחד משוחרר לחלופת מעצר בתנאים מקלים יחסית, בעוד חברו, שחלקו באירועים פחות לכאורה, נדרש לשהות עד תום משפטו מאחורי סורג ובריח. החשיבות הנודעת לשמירה על עיקרון השוויון בין נאשמים, בין היתר בשלב המעצר, שוקלת כנגד תוצאה זו (ראו: בש"פ 8599/10 יחזקאל נ' מדינת ישראל, בפסקאות 6-5 (8.12.2010)). אכן, עברו הפלילי של העורר ועמדתו המסויגת של שירות המבחן בעניינו מצדיקים הבחנה מסוימת בינו לבין השותף, אך זו צריכה לבוא לידי ביטוי בקביעת התנאים המגבילים אשר יושתו על העורר עם שחרורו לחלופה.

13.      למותר לציין, כי העובדה ששירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו של העורר אינה שוללת, כשלעצמה, את האפשרות לשחררו לחלופה. שירות המבחן בחן את עניינו של העורר לגופו, אך בית המשפט הוא האמון על ראיית התמונה בכללותה, ובכלל זה על התחשבות בשיקולים ונתונים נוספים שאינם נגד עיניו של שירות המבחן, כדוגמת עקרון השוויון בין נאשמים באותה פרשה (ראו והשוו: בש"פ 8185/09 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 43 (21.10.2009); בש"פ 431/11 מדינת ישראל נ' מוסטפא (18.1.2011); בש"פ 10870/06 ציצו נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (15.1.2007)). אכן, הכלל הוא כי סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תיעשה רק מקום בו קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת (ראו למשל: בש"פ 3201/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 6 (6.5.2010)). אולם, מקום בו מתקיימים טעמים כאמור, אין ההמלצה השלילית כובלת את בית המשפט.

14.      הגעתי אפוא למסקנה שיש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. יחד עם זאת, בשים לב להמלצתו של שירות המבחן ולנתונים נוספים, ראיתי להורות בעניינו על חלופה הדוקה מזו שאליה שוחרר שותפו. חלופה זו צריך שתהיה במתכונת של מעצר בית מלא בבית הורי העורר, ותכלול איזוק אלקטרוני ופיקוח משולב של ההורים ושני המפקחים הנוספים שאותם בחן שירות המבחן, לצד הפקדת ערבויות כספיות הולמות. מכלול זה יוכל לתת מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן העורר, כפי שזו עולה מהמעשים המיוחסים לו ומנתוניו האישיים.

15.      סוף דבר: דין הערר להתקבל. הדיון בעניינו של העורר יחזור אל בית המשפט המחוזי על מנת שזה יקבע, בהקדם האפשרי, את תנאיה המפורטים של חלופת המעצר שאליה ישוחרר העורר, לפי המתווה המתואר לעיל ובתוספת כל תנאי אחר אשר נדרש להערכתו על מנת לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. למען הסר ספק, עד למתן החלטה אחרת בעניין על ידי בית המשפט המחוזי, יוותר העורר במעצר.

           ניתנה היום, כ"ה באייר התשע"ג (5.5.2013).